על המארזים של בגדי נשים מפורסמות לא אחת סיסמאות מוכרות כמו “גירל פאוור”, “עוצמה נשית” וכדומה, אך לעיתים קרובות מידי, המסרים החיוביים הללו סותרים ישירות את הערכים והפרקטיקות של שרשראות האספקה שלהם.
למרות העובדה שנשים הן רוב יצרניות וצרכניות הבגדים, תעשיית האופנה משמשת עילה לאפליה מגדרית מאז הקמתה. הנה כמה נתונים מעניינים: אחד מכל שישה עובדים המועסקים בשוק הם בתעשיית האופנה, ו- 80% מעובדי תעשיית האופנה הם נשים. בצד הצרכני, נשים מוציאות 226% יותר על בגדים מידי שנה בהשוואה לגברים. עם זאת, בכל שרשרת האספקה, נדיר לראות נשים בעמדות כוח.
אופנה, במיוחד אופנה מהירה, בבסיסה, היא הרבה יותר מסוגיה סביבתית – זהו נושא דחוף ומכריע שעלינו להתייחס אליו.
מעגל “הקסמים” של תעשיית האופנה
במהלך 15 השנים האחרונות, ייצור הבגדים הוכפל. חולצות לילדות, שמלות נשים, לבנים ואפילו אקססוריז, כולם מיוצרים בכמויות מסיביות הרבה יותר מבעבר. אם מסתכלים על מעגל הקסמים של תעשיית האופנה, לא קשה להבין מדוע. על פי הסטנדרטים התרבותיים שלנו, לבישה חוזרת של בגדים היא כמעט חטא. ראיה לכך היא סקר שנערך בבריטניה, שבו שליש מתוך 200 נשים שנשאלו, הגדירו בגד כישן לאחר פעם או פעמיים שהוא נלבש.
פרט לכך, גם המדיה החברתית גורמת לנו להיות כל הזמן מודעות לאופנות העדכניות, יוצרת תחושות של דיסוננס וגורמת לנו להתרחק מתהליכי הייצור. אנו מתפתות לרכוש הרבה מוצרים במחירים מוזלים, שיגרמו לנו להשליך אותם לאחר מספר כביסות, הן מפאת תדמית המותג או בגלל איכות הבגד. כך או אחרת, מעגל הקסמים של האופנה המהירה ממשיך להזין את עצמו וזה גובה מחיר כבד מעובדי התעשייה.
החיים שמאחורי תווית הבגד
ייתכן שהחברות הגדולות רואות בעובדות הייצור חלק מפס הייצור. המאפיינים האנושיים שעומדים מאחוריהן נעלמים מעיני כל. הן לא אימהות, לא אחיות, לא בנות של, אלא כוח עבודה זול ותו לא.
הרבה מהבגדים שתופסים אבק במעמקי ארון הבגדים שלנו מיוצרים תוך ניצול מערכתי והתעללות, ומעבר לנזקים הסביבתיים שנגרמים כתוצאה מבזבוז של משאבים וזיהום, תגי המחיר הזולים כרוכים בעלות נוספת, מאוד גדולה עבור האנושות. הנשים והנערות החבויות באותן שרשראות אספקה מסתמכות על משרות עם שכר נמוך וסובלות מניצול והתעמרות במקום העבודה בכדי להביא לחם לביתן.
באתיופיה מרוויחות עובדות התעשייה ביר בלבד (כ- 26 דולרים) לחודש. בבנגלדש, שם מתבצע רוב הייצור, עובדות התעשייה מרוויחות 3,000 טאקה (כ- 35 דולר) בחודש. כיצד נשים יוכלו להשתחרר מעוני, לפרנס את משפחותיהן, להשיג עצמאות או השכלה לילדיהן בתעשייה המתייחסת אליהן כעבדים?
נוסף על כך, במרבית התעשייה, הנשים הללו מועסקות 60 שעות בשבוע בתנאים רעועים וללא פיקוח תברואתי או בטיחותי. הן עובדות ימי עבודה ארוכים וקשים בתמורה לפרוטות ובתנאים לא ראויים.
במפעלים המסוכנים ביותר, יציאות חירום ואמצעי זהירות בסיסיים לא קיימים. במפעלים רבים, המעסיקים יותר מ- 1,000 נשים, יציאות החירום נחסמות על ידי סחורה ומטפי הכיבוי נעדרים. רק לפני פחות מעשור, עקב הפרות מבניות כבדות, קרס בניין רנא פלאזה שהכיל 5 מפעלים לשמלות לילדות ובגדי נשים, גברים וילדים, והביא למותן של כ- 1,130 נשים. בתקרית המחרידה נפצעו עוד כ- 2,500 נשים נוספות. מיותר לציין שאף אחת לא קיבלה פיצויים כדין.
וזה לא היה המקרה הבודד. שריפות שפרצו במפעל נעליים בקראצ’י ובמפעל בגדים לילדות ונשים בלאהור שבפקיסטן גרמו למותן של יותר מ- 300 עובדות ולפציעתן של יותר מ- 600 עקב חסימה של יציאות החירום.
הסקסיזם לא עוצר במפעלים
מעבר לייצור, חוסר השוויון בין המינים מחלחל לתעשיית האופנה גם ברמה הארגונית. אף על פי ש- 80% מבוגרי לימודי אופנה הם נשים, מתוך 50 מותגי האופנה המובילים בעולם, רק 14% מנוהלים על ידי נשים. ברור שחוסר השכלה או מומחיות הם לא הבעיה כאן. אם כך, מה גורם לכך שהתעשייה נשלטת על ידי המין הגברי? זוהי נקודה למחשבה.
שינוי הנרטיב
אנו יכולות לשנות את מנהגינו כצרכניות על מנת לשנות את מסלול תעשיית האופנה, ובעיקר את מסלול חייהן של הנשים המייצרות את הבגדים הללו. ניתן לעשות זאת על ידי רכישת מוצרים כמו מכנסיים לילדות, חליפות ופריטי אופנה נוספים ממותגי אופנה שתומכים בשוויון מגדרי תעסוקתי, כאלו שתומכים בכוח העבודה שלהם ומתמקדים באופן מודע בקיימות סביבתית. בתקווה שכוח הקנייה שלנו יעודד צרכנים וצרכניות נוספים ללכת בעקבותינו.
